<h1>ספר התרומות שער ס"ה חלק א'</h1>
<h2>דף פה.</h2>
גרסינן בכתובות פרק שני דייני גזרות [ק"ז ע"ב] מתני' מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו חנן אומר אבד את מעותיו, ונחלקו עליו בני כהנים ואומרים ישבע כמה הוציא ויטול, אמר רבי יוחנן בן זכאי יפה אמר חנן הניח מעותיו על קרן הצבי. וכן הלכתא. וכן אם היה בעלה בכאן והדירה הנאה ואמר כל הזן אינו מפסיד ועמד אחד ופרנסה הניח מעותיו על קרן הצבי, כדגרסינן [שם ע' ע"א] בפרק המדיר את אשתו מליהנות לה עד ל' יום יעמיד פרנס, ואוקימנא בגמ' דלאו פרנס דקא ממני איהו, דא"כ שליח דידיה הוי ואסיר, אלא באומר כל הזן אינו מפסיד ונמצא שהעושה מתנדב בעצמו, דמדינא לא מיחייב ליה במידי שהרי לא ייחדו בפירוש. ואף אם היה חנוני ורגיל אצלו ואמר מודר הנאה מאשתי אני ואיני יודע מה אעשה לה במזונותיה ובא הוא ונתן לה הניח מעותיו על קרן הצבי כמו כן, וכדאמרינן התם לא מבעיא הזן אינו מפסיד דעלמא קאי, אבל האי כיון דרגיל אצלו הו"ל כמאן דאמר ליה איהו הב ליה דמי ולהוי שלוחו קמ"ל דלא. ואע"ג דגרסינן בנדרים [מ"ג ע"א] הוא נותן ובא ונוטל מזה, לענין איסור נדר קאמר דלית ביה ולאו לחיובי בהכי לענין דינא. והא דאמרן שאם עמד אחד ופרנס את אשתו שהניח מעותיו על קרן הצבי דוקא בלא לוותה, אבל אם היא לוותה ממנו ואכלה מוציאין מבעלה. וכן כתב הגאון רבי יצחק ז"ל בהלכותיו [כתובות ס"ג ע"א בדפי הרי"ף]. וראייתו מדתניא כיצד אמרו ממאנת אין לה מזונות אי אתה יכול לומר ביושבת תחת בעלה שהרי בעלה חייב, אלא כשהלך בעלה למדינת הים ולותה ואכלה ועמדה ומיאנה, טעמא דמיאנה הא לא מיאנה יהיבי לה.
ותו גרסינן בפרק יש מותרות לבעליהן [יבמות פ"ה ע"א] בעא מיניה ר' אלעזר מר' יוחנן אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט יש להם מזונות או לא, ואמרינן היכי דאמי אילימא ביושבת תחת בעלה בעמוד והוצא קאי מזוני אית לה, ומהדר לא צריכא כגון שהלך למדה"י ולותה ואכלה מאי, מזוני תנאי כתובה נינהו ומדאית לה כתובה אית לה מזוני וכו'. שמעינן נמי מכולהו דכל אשה שהלך בעלה למדינת הים ולותה ואכלה שחייב הבעל לפרוע. וכן הלכתא, ע"כ. ומסתברא דכיון דהאשה לקחה המעות בתורת הלואה מבעל המעות אע"פ שלא אמרה בפני העדים בפירוש למזונות אני לוה, ואף לא אמר המלוה למזונותיה אני מלוה לה, כיון דבשעת תביעה הודת היא דלמזונותיה לותה והוא מודה שלא הניח לה מזונות הרי זה נפרע ממנו, דהא לא תנן אלא לותה ואכלה, ע"כ. ירושלמי [כתובות פ"ד ה"ו] אמר רבי (חנינאי) [חגיי] לא אמרן אלא לאחר הא אב גובה, רבי יוסי אומר בין אב בין אחר אינו גובה, על דעתיה דרבי חגי (בין) לקבורה [בין אב בין אחר גובה] (בין) למזונות האב גובה אחר אינו גובה על דעת רבי יוסי לקבורה בין אב בין אחר אינו גובה. וקי"ל כרבי יוסי.
ומצאתי כתוב בתשובה לרבני צרפת ז"ל וזה טופסה, וה"מ בלותה שלא בפניו אבל לותה בפניו כגון שהיה עמה בכעס וגרשה מביתו ועמדה ולותה בפני בעלה הואיל ולא זימנתו לדין הניח מעותיו על קרן הצבי. וכן אם הלך למדה"י ועמד וצוה בעלה שלא להלוותה והיא שתקה ועמדה ולותה גם הוא אבד מעותיו והניחם על קרן הצבי. וכן אם אמר לה אם את בביתי אני אזונך ואם אין את בביתי אני אצוה לכל שלא יזונו אותך, כמו כן אבד המפרנס מעותיו עד שתזמינהו לדין ויפסקו לה מזונות. והראיה בזה ההיא דאמרינן [כתובות ע"ז ע"א] האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה, מכלל שלא תלוה ותאכל דברי ר' ק"ל דתטול כתובה ולא שתלוה, ע"כ. ולי נראה דכל היכא שהבעל חייב במזונותיה [חייב לשלם] חוץ ממורדת מלעמוד עמו שהפסידה מזונותיה. וכן הסכים עמי הרמב"ן ז"ל, וזה אשר השיב לי [סימן ס"ו], כל אלה השאלות תשובה אחת להן, דודאי כל היכא דבעל חייב לזון את אשתו אם לותה ואכלה חייב לשלם, הילכך אע"פ שהוא כאן ולא זימנתו לדין לא הפסידה מזונותיה, ואע"פ שעמד והכריז שלא ילוה אדם לאשתו לא כל הימנו לו פסידת זכותה. והוא דלא ספקה ממעשה ידיה, אבל בדספקה אם עמד והכריז שלא ילוה אדם לאשתו נראה דכמי שאמר שתוציא לה מעשה ידיה למזונותיה דמי ופטור, בין ששמע המלוה בהכרזה זו בין לא שמע, ואם שתקה ולותה ואכלה ולא עשתה חייב אע"ג דספקה מוציאין ממנו. וכן הם דברי הר"מ ז"ל [אישות פי"ב הי"ט] במי שהלך בעלה למדינת הים ולותה ולא עשתה חייב, ואע"ג דספקה מוציאין ממנו, ויש להם פנים בהלכה. ומעתה אין לי לחלק בין עומד כאן להלך למדה"י. ומה שאמרת באומר אם את בביתי אני אזונך ואם אין את בביתי אין לך עלי מזונות, מורדת קא אמרת, מורדת אין לה מזונות מבעל, ואפילו מורדת מן המלאכות, ע"כ. וכתב הרי"ף ז"ל בתשובותיו וזהו טופסה, ראובן הלך ממדינתו למקום אחר והניח אשתו ונתעכב זמן הרבה לשם והיה שולח לה זמן אחר זמן כדי מזונותיה, ובחזרתו הוציאו עליו אחיה חשבון הוצאה מרובה שהוציאו עליה משלהן ותבעוהו באותו חשבון, והשיב ואמר להם נכסי אינן מגיעין להוצאה מרובה כזאת שאתם תובעין ממני, ועוד מי צוה אתכם להוציא שלא ברשותי, ועוד שהנחתי לה כשיעור מזונותיה. תשובה, עמדנו עם שאלתכם והדין על ראובן שיהיה כולל כל מה שהיה משגר לאשתו כשהיה חוץ לביתו עם כל מה שהניח לה ויעשה חשבון אחד מן הכל ויחשוב ימי הזמן שנתאחר בהליכתו, ואם יש באותו חשבון כדי הוצאה לאותן ימים לאותו שיעור שפסקו לה חכמים על דרך עולה עמו ואינה יורדת עמו [כתובות מ"ח ע"א] שמתחייבת היא כמו כן במעשה ידיה, ולא נתחייב בכל מה שלותה ואפילו בכלום. ואם אינו מגיע החשבון להוצאתה על הדרך הזה יפרע ראובן כנגד השאר שנשאר מן החשבון. ואם האשה אינה מודה באותו חשבון שאמר בעלה ששגר או שהניח לה ישבע הבעל שבועת היסת שכך שגר לה או שהניח לה ויפטר, כדאמרינן [שבועות מ' ע"ב] מנה לי בידך אין לך בידי כלום משביעין אותו שבועת היסת. ואם האשה לא לותה כלום אלא אביה או אחיה הוסיפו לה פירות או ליפתן לענין כבוד או מרחמין עליה שלא לשום הלואה אין הבעל חייב באותן דברים כלל, ועלה אמרינן [כתובות ק"ז ע"ב] מי שהלך למדינת הים ועמד ופרנס את אשתו אחר אבד מעותיו, ומה שנתן לה אימר שנתנו לה לשום כבוד כגון ששלחו אליה מה שלא אמרה להם הלוני כך וכך שלחו לי כך וכך, אבל מה שקבלה מהם לשום הלואה חייב כדמפורש דינו, ואיני צריך להאריך בזה. ואם טוענים שהוא צוה אותם להוצאה על מנת שישלים הוא ואמר דלא היו דברים מעולם ישבע שלא צוה אותם בשבועת היסת ויהיה פטור.
